חיוב שמירת התורה - מחשבות לחג השבועות תשע"ח
אנחנו מחויבים ב 'רק הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֩ וּשְׁמֹ֨ר נַפְשְׁךָ֜ מְאֹ֗ד פֶּן־תִּשְׁכַּ֨ח אֶת־הַדְּבָרִ֜ים אֲשֶׁר־רָא֣וּ עֵינֶ֗יךָ וּפֶן־יָס֙וּרוּ֙ מִלְּבָ֣בְךָ֔ כֹּ֖ל יְמֵ֣י חַיֶּ֑יךָ וְהוֹדַעְתָּ֥ם לְבָנֶ֖יךָ וְלִבְנֵ֥י בָנֶֽיךָ:' וכתב הרמב"ן שם (דברים פרק ד פסוק ט) 'אבל הכתוב הזה לפי דעתי מצות לא תעשה, הזהיר בה מאד, כי כאשר אמר שנזהר בכל המצות ונשמור החוקים והמשפטים לעשותם, חזר ואמר רק אני מזהירך מאד להשמר ולשמור עצמך מאד מאד לזכור מאין באו אליך המצות, שלא תשכח מעמד הר סיני מכל הדברים אשר ראו שם עיניך הקולות והלפידים את כבודו ואת גדלו ודבריו אשר שמעת שם מתוך האש, ותודיע כל הדברים אשר ראו עיניך במעמד הנכבד ההוא לבניך ולבני בניך עד עולם. ופירש הטעם כי השם עשה המעמד ההוא כדי שתלמדו ליראה אותו כל הימים ואת בניכם תלמדון לדורות עולם, אם כן עשו אתם ככה ואל תשכחו אותו:'
כלומר שאנחנו מחויבים לזכור המעמד הנורא של מתן תורה וגילוי ה' למען נלמד ליראה. ובגמ' מנחות צ"ט: אמר ריש לקיש כל המשכח דבר אחד מתלמודו עובר בלאו 'השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח' ואמרו שם שאם שכח לאונסו אינו עובר בלאו אלא ביושב ומסירנה מליבו. וצ"ב הגדר של יושב ומסירנה מליבו.
ובשו"ע חו"מ סימן רצ"א אמרו ששומר ששכח ואינו יודע היכן החפץ הוי פושע ואפילו שומר חינם חייב וכמו שאמרו בבבא מציעא ל"ה. 'כל לא ידענא פשיעותא' והקשו על זה באחרונים שבשו"ע נפסק בכמה מקומות שהשוכח הרי הוא בכלל אנוס ואינו פושע כמו לגבי תפילה בסימן קח שבשכח מתפלל שתיים (ועי"ש במגן אברהם ובסימן שי"ח ס"ג ובסימן תקכ"ז) והביאור הוא כמו שמצאנו בחשק שלמה על הגמ' בתמיד ששורפים בגדיהם של הכהנים שישנו ולא שמרו המקדש והקשה שם הרי שינה הוא אונס וכתב שהביאור הוא פשוט שכאן כל דינם הוא לשמור ולא לישן וא"כ לא שייך כאן פטור אונס שינה ואם כן הוא הדין בשומר שכל חובתו הוא לשמור ולא לשכח היכן הניח החפץ אבל אם שכח אחר כך מחמת טרדתו לנעול וכדו' הרי הוא בכלל שוכח שאינו פושע.
ואם כן נראה שהוא הדין בציווי הנורא שלא לשכוח את התורה ולפי הרמב"ן שלא לשכוח את המעמד הנורא של קבלת התורה שאם שוכח בעיקר חיובו אין פטור אונס שזה כל דינו לזכור ולא לשכוח ולכן במסירה מליבו שעל זה הצטווה שייך לתבוע על השכחה שהוא כפושע.
והנה אמרו בירושלמי ברכות פרק ה' א' 'א"ר תנחום הסובר תלמודו לא במהרה הוא משכח מה טעם [דברים ד ט] פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך' והביאור שלימוד תורה בסברה ובעיון שנותן טעם לתלמודו ומבינו לא במהרה הוא משכח והוא כמו מראה עיניים שראו ישראל במעמד הר סיני שהיה מובן להם התורה בטעמיה ועל זה הוזהרנו לא לשכחה וא"כ כדי לא לשכח ולפשוע צריך ללמוד תלמודו בסברה שאז מה שמשכח הוא לאונסו.
ובמאירי במסכת בבא מציעא דף מ"ב לגבי כל לא ידענא פשיעותא 'שכל שהשליך פקדונו אחרי גוו כל כך עד ששכח אין לך פשיעה גדולה מזו שאין לך מקום המשתמר שלא יהא צריך לנתינת לב עליו תמיד' שצריך תמיד לשים ליבו גם כששם במקום משתמר ומכאן ידוע מה שאמרו בגמ' מגילה ז' שחזר על תלמודו ארבעים פעם ודמי ליה 'כמאן דמנח בכיסיה' והיינו שאדם ממשמש בכיסו בכל שעה. לכן חלק מחובתנו לשמור ולא לשכוח תלמודנו הוא הן ללמוד התורה בעיון ולסבור בה טעמים והן להיות חוזר על תלמודו בכל עת ועיקר העיקרים לא להיות מסירנה מליבו ח"ו.
והנה בעוונותינו פעמים עלולים ח"ו לשכוח המעמד הגדול או לשכוח מדברי תורה וח"ו הרי הוא בכלל פשיעה ומה נענה ליום הדין, אמנם כתב באור החיים הקדוש בפרשת משפטים והובאו דבריו בגליון מהרש"א סימן ש"א שאף על הנשמה שנצטווינו לשומרה מאוד יש לנו מקום לטענת פטור והוא פטור 'בעליו עמו' שאם השומר נשאל לנו למלאכתנו נפטרנו מחובת השמירה ובפשטות פטור זה אף על פשיעה ואינו בכלל מזיק לגמרי. ובלשון האור החיים הקדוש שמות פרק כב פסוק יד 'והן האדון קדם לזון ולכלכל מיום היות האדם והוא הנופח באף האדם נשמת חיים ומתעסק בצורכי אדם מלבד אשר יעשה לכללות העולם מחדש בכל יום מעשה בראשית לזה יקרא בעליו עמו מתחלה ועד סוף' ואם כן מועלת טענת בעליו עמו לפטור מפשיעת השכחה בחובת שמירתנו.
אמנם כתב הנתיבות המשפט בסימן רצ"א ס"ק ל"ד שאין פטור בלעיו עמו בשולח יד בפיקדון ולא דומה לפטור עבדים שטרות וקרקעות שהתמעטו מכלל חובת שמירה שבבעליו עמו אינו מיעוט אלא מחובת התשלומים אבל חייב בשמירה ובשולח יד בפיקדון אף בעליו עמו לא מועיל לפטרו. ואם כן מי שלוקח את הפיקדון ומגביהו על מנת ליטול לעצמו ולא לטובת הפיקדון הרי הוא בכלל שולח יד ושוב לא יעזור לו טענת בעליו עמו.
לכן צריכים להיזהר מאוד שלא לכוון להנאתו הגשמית וכדו' אלא כל מעשיו של השומר לשם שמים ובזה לא יהיה בכלל שולח יד בפיקדון. וזהו שאמרו בגמ' קידושין ל': 'נמשלה תורה כסם חיים; משל, לאדם שהכה את בנו מכה גדולה והניח לו רטיה על מכתו, ואמר לו: בני, כל זמן שהרטיה זו על מכתך, אכול מה שהנאתך ושתה מה שהנאתך, ורחוץ בין בחמין בין בצונן ואין אתה מתיירא, ואם אתה מעבירה הרי היא מעלה נומי; כך הקדוש ברוך הוא אמר להם לישראל: בני, בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה - אין אתם נמסרים בידו' שבזמן שעוסקים בתורה יכולים לאכול מה שבהנאתך. וכעין זה אמרו בפסחים ס"ח: 'רב ששת כל תלתין יומין מהדר ליה תלמודיה, ותלי וקאי בעיברא דדשא ואמר: חדאי נפשאי, חדאי נפשאי, לך קראי לך תנאי.' שעל ידי שהיה מחזר על תלמודו כל שלושים יום (ועל זה רמזו שהמוצא ספרים קורא בהן כל שלושים יום כדי שלא יתעפש) וממילא היה בכלל משמר תלמודו ואינו משכחו ושוב יכול לשמוח במאכלו ומשתהו שאינו בכלל שולח יד לנפשו שהרי שומר על תורתו שלא תשכח. וכן שמעתי מהגאון ר' משה שפירא זצ"ל בטעם קרבן שתי הלחם בעצרת שהוא הקרבן היחיד שהוא חמץ שכל המנחות באות מצה והביא דברי המהר"ל בספר התפארת פרק כ"ה עי"ש שביום עצרת אין רחוקים מן היצר הרע משום שאין הרחקה אליו והביאור שאין כלל נטילה לעצמו אלא על ידי התורה כל מאכלו של האדם וכל משתהו אינו בכלל שולח יד בפיקדון כנגד הבעלים אלא אדרבא הכל לשמירת החפץ ושמירת התורה ובזה יכול לקבל שכר על שמירתו ולא להיתבע על פשיעה בשמירה.
ונמצא שבשמחתנו הגדולה ביום מתן תורתנו על כך שזכינו לתורה שבשמירתה אנחנו זוכים להיות שומרים של הקב"ה כביכול ויד שומר כיד בעלים וכו'.